בילדותי הספר היה החבר הטוב שלי

בילדותי הספר היה החבר הטוב שלי. אני מהדור הזה שנולד הרבה לפני עידן הטלוויזיה, לפני עידן בתי הקולנוע המקרינים סרטים יום יום ובשעות רבות ביום. ספר היה המקום הנפלא בו הגשמנו את כל הפנטזיות, לקחנו חלק בעולם של הרפתקאות, הכרנו גיבורים, נלחמנו נגד רשעים, בכינו עם מי שהחיים לא שפרו עליהם.

אני זוכרת את הספרייה שהייתה בעירי. זו הייתה ספריה פרטית. בעלת הספרייה והספרנית הייתה ציפורה, אשת ספר שהכירה כל ספר וספר שהיה בספרייה, כשעברה בין המדפים כדי להדריך אותי ממש ליטפה בידיה את הספרים שהיו על המדפים, היה אפשר להרגיש את אהבתה לספרים, את הערכתה הרבה לעולם הספר. היא הכניסה לספרייה רק ספרים שאהבה, ספרים שידעה שיוכלו לתרום ולהעשיר את עולם הילדים ואת עולם המבוגרים.

הייתי אורחת קבועה בספרייה. כל ביקור היה בעבורי מעין ביקור בהיכל הקודש, התקרה הגבוהה של הספרייה נתנה לי תחושה של נגיעה בעננים, ריח הדפים היה ריח שכל כך נעם באפי, כל ספר היה בעבורי כקופסת פלאים שתוביל אותי לעולמות מופלאים. ציפורה נראתה בעיניי כאשה הכי מרתקת שיש. בדמיוני ראיתי בליבה אין ספור קופסאות כשבכל קופסה רגש וחותם שהשאיר בה כל ספר וספר שקראה. הייתי סקרנית לחדור לליבה ולפתוח את הקופסאות הללו ולהתבשם בהם. בראשה דמיינתי מדפים מדפים ועל כל מדף הרבה סיפורים שקראה בכל מלך השנים. בסתר לבי האמנתי שחלק מהספרים הם מפרי עטה, כששאלתי אותה בתמימותי על כך, היא רק חייכה ואמרה: "הלוואי" אבל לי היה ברור שהיא פשוט מצטנעת.

אני זוכרת את עצמי יוצאת מהספרייה כילדה בכיתה ב' ג' הולכת וקוראת בספר, לא רואה כלום, רק שוקעת יותר ויותר בסיפור ומפליגה אתו לעולמות מופלאים. פעמים רבות הייתי מתיישבת ברחוב צדדי על שפת המדרכה ושוקעת בספר. הזמן חלף ביעף, כהגעתי לסופו של הספר חזרתי לספרייה להחליפו באחר. ציפורה תמיד קיבלה אותי בחיוכה האוהב, כאילו אומרת לי: "שוב התיישבת בדרך וסיימת את הספר?" היא הייתה מזמינה אותי בידה להיכנס בחזרה לספרייה ולבחור ספר נוסף.

לימים ציפורה הזדקנה, ספרייתה נסגרה ובעירי פתחו ספרייה עירונית. אני נשארתי בגעגוע לציפורה ולספריית היכל הקודש שלה.