אני לא זוכרת ספרים אני כן זוכרת סיפורים וספר טוב הוא למעשה סיפור טוב. קחו למשל את הסיפור של ציון כהן שסביבו כתבה גלילה רון פדר כמה וכמה ספרים כשהספר "אל עצמי" הוא המפורסם שבהם וגם הראשון.

ציון כהן הילד מבית שאן היה ילד עזוב שמשפחת שרוני אימצה אותו לחיקה. ניר שרוני הילד התקשה מאוד לקבל את ציון שכפי שנגלה בהמשך היה אהוב בכל מקום שאליו הגיע.

ממשפחת שרוני הוא ברח פעם אחת לעכו שם הכיר את בתיה הילדה הנצחית וסיפור האהבה בין השניים ידע עליות ומורדות ונגמר ברך השם טוב.

ציון עבר למשפחת אומנה אצל שם היה עם עוד ילדים שנסיבות חייהם כפו עליהם מציאות מורכבת ועצובה. בעזרת ציון גם בתיה הגיעה למשפחה הזאת ושם כבר העניינים התחילו להסתבך.

מפה לשם ומשם לפה הספר "פרופיל 97" ציון ובתיה שבים להיות זוג וציון שלנו הופך לטייס.

אני לא זוכרת את שמות כל הספרים או האנשים ובוודאי לא את פרטי העלילה שהסתעפה. אבל סיפורו של ציון נחקק בי והעלילה שמלווה אותו מילדות עד להפיכתו לטייס בצה"ל לא תשכח מלבי לעולם.

ג'ינג'י לעומת זאת הייתה סדרה של ספרים סמי-מתי שנסבה סביב חבורת ילדים שבלבם הילד המתוק ג'ינג'י.

אמנם העלילה הייתה דיי חיצונית לעולמו של הילד כתום השיער אבל היא נשקה לו ולחייו וכולנו למדנו לאהוב את הרפתקאותיו של הגיבור וחבורתו. זכורה לי במיוחד אהבתו לילדה בשם יסמין ולמשפט האהבה שחרז לה "יסמין יסמין מתוקה כמו חמין".

אבל אצל ג'ינג'י שלא כמו אצל ציון סגירת הספר השאירה אחריה רצון להיות חלק מחבר'ה להיות משהו שהוא שווה ובזכות סך חלקיו. אצל ציון נשאר הרושם של הילד האומלל שהפך לצעיר יפה תואר שכולנו היינו רוצים להכיר ואולי להיות במשהו.

גלילה רון פדר, אומנית סיפורי הילדים, פתחה בפני הקורא עולמות וחברה חברויות נצחיות. של ילדים והפכה כל ספר שלה לטוב – בזכות הסיפור שסיפרה.