גיל ההתבגרות הוא תקופת מעבר בין הילדות לבגרות. זוהי תקופה ייחודית בחיי כל אדם. במהלך שנים ספורות חווים בני הנוער שינויים גדולים בחייהם. גדילה מואצת ושינויים פיזיולוגיים, התפתחות פסיכולוגית ושינויים נפשיים, מתחילים להתעניין בבני ובנות המין השני. רבים מאיתנו חווים את גיל ההתבגרות כתקופה סוערת עם רגשות עזים ורגישות גדולה, וכל זה במקביל לדרישות של עמידה ביעדים לימודיים שעלולים להיות מלחיצים, כמו בחינות בגרות. מטבע הדברים זו עשויה להיות תקופה מבלבלת ולא פשוטה לצעירים, וכתוצאה מכך גם להוריהם. מצד אחד העצמאות שלהם גדלה, הם כבר לא ילדים שמנוהלים על ידי ההורים. יש החלטות חשובות שעליהם לקבל, חלקן בעלות השפעה גדולה על עתידם. יחד עם זאת, שיקול הדעת לא תמיד מתפתח באותו הקצב, וגם ניסיון חיים משמעותי עדיין לא נצבר. הרגישות ללחץ חברתי בגיל הזה גדולה מאוד, ולפעמים נקלעים למצבים שנדרשת החלטה אמיצה על מנת לפעול בצורה אחראית.
השילוב של כל הגורמים האלה מוביל לקשיים רבים, בים השאר בתקשורת עם המבוגרים. רבים מבני הנוער מרגישים שהוריהם לא מבינים אותם. זה כבר הפך לנורמה לשמוע על פריקת עול ובעיות התנהגות בגיל הזה. התפרצויות, כעסים, תלונות הדדיות. זה לא פשוט למצוא את האיזון הנכון. מצד אחד לכבד את הפרטיות שלהם ולאפשר להם עצמאות, אך גם לא לוותר על מעורבות בחייהם ועל גבולות. לדעתי אחד המפתחות לעבור את התקופה הזאת בשלום, הוא תקשורת פתוחה ומכילה, רצוי עם כמה שפחות ביקורתיות. שירגישו שאוהבים ומקבלים אותם, גם אם הם טועים לפעמים. נשתדל לזכור שגם אנחנו היינו בגיל הזה, וככל הנראה גם אנחנו לא התנהגנו בצורה מושלמת. אם ילדינו המתבגרים ידעו שתמיד יש להם אצלינו אוזן קשבת וחיבוק חם, נוכל להיות יותר רגועים ולשער שבעת הצורך לא יחששו לשתף ולהתייעץ. חשוב שהם ירגישו שיש להם גב שיחזק את בטחונם, וכך יש סיכוי טוב שיהיו להם כוחות להתגבר על האתגרים ויכולת להתמודד איתם בצורה טובה ובוגרת. תקשורת פתוחה ומכילה עם ילדינו המתבגרים היא גם בסיס איתן ליצירת מערכות יחסים טובות בחייהם הבוגרים. קיבלתי כל כך הרבה בנושא הזה מהאתרים https://delight.co.il וגם http://laitman.net/
אדם חי כמה שנים טובות וחושב שהוא מכיר את העולם ומכיר את עצמו וכאשר חייו עולים על מסלול מסויים הוא יכול בטעות לחשוב, שמכאן הרכבת נוסעת עד לתחנה הסופית, בלי הפרעות. או לפחות ללא שינויים או הפתעות מיוחדות.
אני חושבת שאם השנה האחרונה לימדה את כולנו משהו על הבשר הוא שאין דבר כזה שאין דבר כזה.
אתן דוגמא קטנה מאד לתופעה גדולה. במשפחה שלי מימים ימימה אנחנו אוהבים את הגשם, את החורף והפוך. על אף שאנחנו ישראלים ומזרח תיכוניים גאים, כולנו מתמלאים חיים דווקא כשנעשה אפור, הרוח נושבת ואנחנו מרגישים בסרט אווירה אירופאי. כך היה במשך שנים אבל בזמן האחרון, אחרי הקורונה ואחרי הסגרים, גילינו כולנו שאנחנו לא מסוגלים לסבול אפור. יתכן שבעבר נהנו מהחורף כי הוא היה ניגוד מוחלט לכל החום והזיעה אבל כעת, אחרי שסבלנו מאפור בעיניים ואפור בלב סגורים בכפייה בתוך הבתים , גילינו שאנחנו משתוקקים לשמש. לאוויר צח ואפילו לקצת זיעה. שהרי זיעה משמעה שאנחנו זזים, שאנחנו חיים!!
נכון שהקורונה הכריחה אותנו לגלות מחדש את המשפחה אבל היא גם מגלה לנו דברים חדשים על העולם ויותר מכך על עצמנו. יציאה למרחב הציבורי מרגישה כזכות, מתנה מהטבע. לראות אנשים אחרים, להחליף מילים, לראות חיוכים, להרגיש ולגעת, הכל מרגיש כגילויים, כאילו מעולם לא הבנו כמה הם חשובים לשמחת החיים שלנו, לבריאות הנפשית. וזה נכון, באמת לא הבנו כלום.
כרגע, הכל מסביב דוחף לחזור לשגרה אבל משהו מבפנים שונה, חווה אחרת כל אינטראקציה. פתאום לא נראה נורמלי לעבוד כל כך הרבה שעות. ולמה ארוחה במסעדה כל כך יקרה. מדוע פקקים הם הכרחיים והכל מהר מהר בלי שאפשר בניחותא לנשום. משהו בפנים מבקש לחוות יותר לאט ויותר עמוק.
אני חושבת שאלו לא טעויות או מקרה. אף פעם לא אסתכל על הטבע באותו צורה. הוא נראה לי כעת חי וחשוב מאין כמותו. כמו עוד גורם שחייבת לקחת בחשבון, להבין את החוקים שלפיו הוא פועל כדי להחזיר את האיזון. לכן אני אומרת כי השינויים בתוכנו הם מתנה. הקיץ הוא מתנה. הזדמנות שניתנה לנו לצאת מהבתים ולהכיר, בזהירות, בהכרת תודה ומתוך עיניים מכבדות את העולם שבחוץ, את האנשים שגם הם עכשיו תעלומה שצריך להבין מחדש. זוכרים שפעם מזמן מזמן היינו משחקים ביחד בלי קשר להורמונים, למאבקי כוחות ואגו, פשוט יצורים אנושיים שרוצים להנות ביחד? אני חושבת שהטבע מעניק לנו קיץ מיוחד עם הזמנה פתוחה לכל בני האנוש לחיבור. כמו שיצאנו מהבתים, בואו נצא קצת מבועות האגו, ההרגלים, הפחדים, נכיר את עצמנו מחדש ונשחק ביחד באור.