שנת הקורונה השתיקה (לפחות אצלנו) את עולם החוגים, ועם יד הלב, זה לא מטריד אותי אפילו לרגע.
חוג הוא אמנם הזדמנות לעוד מפגש חברתי, להכיר עולם תוכן חדש שלאו דווקא מקבלים בבית הספר, תעסוקה לשעות אחר הצהריים, אבל עולם החוגים, אם נחשוב על זה קצת, איבד את גבול הטעם הטוב.
אני נזכרת איך עמדו בשערי בתי הספר וחילקו לילדים עשרות פליירים שכל אחד יותר צבעוני, יותר עשיר ויותר מזמין לחוג זה או אחר. לבחור לילד חוג בתחילת שנה, זה כמו לבחור צבע לבית, אתה עומד שעות מול המניפה עם חוסר יכולת לבחור את הגוון המדויק שהכי מתאים לקיר בסלון!
אם אבחר בלט, מה יקרה לג'אז? אם אבחר פסנתר, לא יהיה כינור? ומה עם ציור, היא הרי כל כך מוכשרת. לא ניתן לוותר על חוג ספורט, כל כך חשוב לנשמה ובעיקר לבריאות, לא כך?
תמיד פספוס של משהו אחד לטובת המשהו האחר. כאב ראש בעיקר. אז מה מחליטים?
ועל המחירים דיברנו? גם זה שיקול. יש חוגים לא זולים בכלל וזה נוסף לשיעורים פרטיים שצריכים.
נזכרת שבשנים עברו, לקבוע להיפגש עם חברה הייתה משימה שגובלת בבלתי אפשרי. כל יום חוג אחר, אם לא שניים! מטורף לחלוטין, לגמרי לא פרופורציונאלי לכלום. למה ילדים צריכים כל כך הרבה חוגים? מה קרה לשעות אחר הצהריים בבית, סתם כך עם חבר, להסתובב במושב. השפע לא מפספס אף תחום בחיינו.
שנת הקורונה הביאה איתה המון שקט ושלווה מבחינתי ונראה לי גם עבור בני ברוך. באמת, הרבה פחות כאב ראש בהחלטות. פתאום מן תחושה שהכל נהיה קל יותר, פשוט יותר. ללא ריצות, ללא הסעות מחוג אחד לשני, עולה בראשי מחשבה שאולי קורונה הביאה איתה הזדמנות לחישוב מחדש לגבי תכלית החוגים. פחות תחרותיות למשל? יותר חוגים עם דגש על ערכים וכישורים חברתיים? הזדמנות לתת לחברה כולה זמן איכותי שכל כולו קשור לקשרים בין אישיים? זה יכול להיות מתכון מנצח עבור האנושות כולה. אלה חוגים שאני בראש ובראשונה אשלח את בנותיי אליהם ללא התלבטות וללא צורך להרגיש שהן, חלילה, מפספסות משהו. שם הן תקבלנה כבר את כל הנדרש!