אחד האתגרים הגדולים שכל אחד נתקל בהם ברמה היומיומית הוא תקשורת טובה. עם חברים, בני משפחה, קולגות, וגם אנשים שאנחנו באים איתם במגע באקראי בכל מקום. בסופר, בבנק, בכביש וכיוב'. הדבר הפשוט והטבעי ביותר, לשוחח עם אנשים ולהבין זה את זה, הופך בימינו ליותר ויותר קשה ומסובך. הסיבה היא פשוטה. כל אחד בטוח מעל לכל ספק שהצדק איתו, ושהדעה שלו היא האמת האבסולוטית היחידה. ולכל אחד דעה אחרת לחלוטין, כמובן. כך אנחנו הולכים ומתרחקים זה מזה. אז מה עושים?
הדרך הטובה ביותר להתחיל לצאת מהראייה המצומצמת והסגורה בתוך עצמנו, היא להיכנס לנעליו של הצד השני ולנסות להרגיש איך זה להיות במקומו. לפעמים התרגיל המחשבתי הקטן הזה הוא כל מה שצריך על מנת להאיר לנו את הדברים בצורה שלא היינו מודעים אליה כלל. לשאול את עצמנו בכנות, אם היינו במצבו של אדם זה, איך היינו מרגישים? האם עדיין היינו מרגישים אחרת, חושבים אחרת ופועלים אחרת ממנו? במצבו של אותו האדם הכוונה היא לא רק ברגע המסוים הזה, אלא יש לכלול את כל נסיבות חייו, ילדותו, החינוך שקיבל, החוויות שעיצבו את אופיו, וגם מה שקרה לו מוקדם יותר באותו היום, ועשוי היה להשפיע על תגובתו. אולי היה לו יום ממש לחוץ בעבודה? אולי יש לו בעיות בריאות או קשיים כלכליים שמדאיגים אותו? אין לי ספק שאם ניקח בחשבון את כל הדברים האלה, נהיה הרבה פחות ביקורתיים כלפי אנשים אחרים, ויהיה לנו הרבה יותר קל לשפוט לכף זכות. וגם אנחנו נצא נשכרים, מכיוון שפחות נמצא את עצמנו מתרגזים, פחות נקלע לעימותים, וזה לא פחות חשוב מלהיות צודקים. אני הייתי אומרת שהרבה יותר. הבעיה שאין לנו אפשרות לדעת את נסיבות חייו של כל אדם שאנחנו באים איתו במגע כזה או אחר במהלך היום. אבל זה לא חייב למנוע מאיתנו באופן אישי, ומהחברה שלנו בכללותה, ליהנות מיתרונות השיח הפתוח והמכבד. אנחנו בהחלט יכולים להשתדל לשפוט לכף זכות כל אדם, פשוט כברירת מחדל. ברגע שננהג בצורה כזאת, סביר להניח שינהגו כלפינו באופן דומה, ולכולנו יהיה הרבה יותר קל בחיים.